קומקום

נולדתי בלנינגרד בשנת 1930, השנה שבה לובה, הבת הצעירה של המשפחה, נולדה. כך היא תמיד אומרת בגאווה כשאני מוצא מיראת כבוד מהארון. אני נצר לשושלת ארוכה של קאולין ופצלת שדה מגרמניה ורוסיה.

הפעם הראשונה שפגשתי את לובה, היא הייתה ילדונת רועשת, והיה נדמה שהיא עשויה מתלתלים ורעש. אבל היא נהגה בי בעדינות ובכבוד שלא פגשתי אפילו אצל המבוגרים בחיינו. המשפחה קיבלה את כל הסט, כולל אותי — הקומקום המהודר עם הפרחים והידית המעוטרת בזהב, כוסות התה, התחתיות, והמסגרת — ליום נישואיהם העשירי. הפליאה של לובה הקטנה מהעיטורים ומנצנוצי הזהב ריגשה אותי עמוקות.

הימים עוברים עליי בצפיפות הקופסה מרופדת המשי, עם כל הכוסות והתחתיות. אך כשאני נוכח כאורח הכבוד בכל יום הולדת, שנה חדשה, קידום או סיום לימודים, אני מתמלא בחמימות הנפלאה של התה, ולכמה שעות, אני שוב חלק מהעולם.

לפני שבע שנים לובה התחתנה. במהירות הבזק של חיזוריו האגרסיביים של גריגורי, שהובילו לחתונה, נעלמה רוח השטות מעיניה. היא הרתה וילדה את מאיה ווויטליק, אך המשיכה להגיע לחגוג את השנה החדשה ויום הולדתה במטבח של הוריה, תוך אחיזה עדינה בידית המעוטרת שלי. היא הקפידה להמתיק את התה של מאיה ווויטליק בעצמה, לא נותנת להם לגעת בי.

היום היא הגיעה לחגוג את יום ההולדת של אחותה הגדולה — או כך חשבתי כששלפו אותי מהקופסה. לובה פרצה לבית, אוחזת במזוודה, כמה שקים, ושני הילדים. היא התיישבה וסיפרה שגריגורי בוגד בה, ולמרות שהיא בכלל לא אוהבת אותו, הפגיעה בכבודה ריסקה את נפשה. היא סיפרה לנטליה, אמא שלה הקטנטנה, שהיא תתגרש ותעזוב ללנינגרד כדי להמשיך בהתמחות. הגבתי בניצוץ של גאווה כשהיא אמרה את זה. לובה שלי לא תיתן למילה "יהודייה" בסעיף חמש הארור בטפסי כוח האדם לעצור אותה. היא תהיה הרופאה היהודייה הראשונה במשפחתה. נקודה.

בעודה מוזגת תה ובוכה, גריגורי נכנס בלי לדפוק בדלת ותפס אותה בכתפיים. הם צרחו אחד על השנייה, אמא שלה צרחה עליהם שישתקו, ורק מאיה הקטנה הניחה בעדינות את כוס התה והתקרבה אליהם בשקט. היא נתלתה על ידו של גריגורי, והוא העיף אותה למעלה — אל הנפילה הבלתי נמנעת לרגלי שולחן העץ. מאיה רק אמרה "אוי".

הנפילה וההטחה שלה ברגל השולחן הרעידו את כולנו. כמה כוסות ותחתיות נפלו, ואיתן גם המסגרת, שעיטורי הזהב שלה נצנצו כעת על הרצפה. וויטליק הקטן זחל אליה וחיבק אותה. נטליה התכופפה והרימה את מאיה, רגליה רועדות. היא צעקה שצריך לקחת את מאיה לבית החולים. לובה רצה למטבח להתקשר.

עברה שעה קלה עד שהגיעו רופא וסניטר. הם אספו את מאיה ויצאו כולם, מבלי לאסוף את שברי המשפחה שלי מהרצפה.  

#סיפורי_משפחה #זכרונות_עבר #כבוד_ומסורת #משבר_נישואין #כאב_ופירוק #אובדן_תמימות #רוח_החיים #לנינגרד #נשים_חזקות #זהות_יהודית #נחישות_נשית #משפחה_מתפוררת #הורים_וילדים #טראומה_ודמעות #סיפורי_תה #מורשת_משפחתית