א.ב.א

המבט שלו היטשטש. הוא לא פחד מהרגע הזה, אבל לא רצה שהיא תראה את זה. לא את התהליך הבלתי ניתן לעצירה. היא צפויה לחזור בקרוב, לפעול על טייס אוטומטי בכל מה שהערב בבית דורש. היא תפתח את הדלת, תיתן לו לישון את שנת אחר הצהריים שלו ותכין להם ארוחת ערב. רק בסוף היא תבוא להעיר אותו. הוא לא יכול להילחם בזה. הוא הפסיד במלחמה נגדם. לא היה לו מושג מתי ואיך הם הצליחו להכניס רעל לאוכל או לשתייה שלו. אבל היה לו ברור. ברור שהוא לא יצליח להתחמק מעונש זמן רב. גם ככה הוא חמק מהם תקופה ארוכה, משנה את השמות בסיפורים או כותב בשם עט. הוא התכופף מעל השולחן וכתב את הדבר האחרון שיכתוב בחייו. הוא כתב לילדים שלו בניכר. ילדים שלא גידל. הוא ביקש שיסלחו לו. ביקש שינסו להבין שהוא חש אשם כל השנים. כל כך אשם. אבל הוא היה חלש מכדי להילחם עליהם. חלש. עצלן ואגואיסט. אבל הוא אהב אותם באמת, באופן האגואיסטי שהוא ידע לאהוב. מרחוק. הוא כתב עליהם. במיוחד על הבכורה תכולת העיניים שלו. הוא קרא בשמה לכל דמות שאהב בסיפורים שכתב, הוא הקדיש לה כל ספר שפרסם, גם אם ההקדשה הזו הייתה רק אצלו בראש ולא ראתה אור. גם אם הספר עצמו לא ראה אור. עכשיו, ברגעים האחרונים שלו, המילים האחרונות שלו גם מוקדשות להם. הוא המשיך לכתוב להם כל עוד היה לו הכח להחזיק עט - "אני מקווה שאת המזל שהגורל הקציב לי ולא הספקתי לנצל, תקבלו אתם. אני מקווה שאמא שלכם תסלח לי ותבין שלא יכולתי אחרת. אני מקווה שתהיו מאושרים." 

הוא לא כתב תאריך ולא חתם, רק קיפל את עמוד הנייר וטחב אותו בין ערימת הניירת על שולחן הכתיבה. הוא מצמץ כמה פעמים בחוזקה, מנסה למחות את הטשטוש בכח רצון בלבד. הרגעים האחרונים התקרבו. הוא הושיב את עצמו על הכורסא. היא הייתה רכה ונוחה. הכל הרגיש נח כרגע. הוא הודה להם שהרעל שהשתמשו בו לא היה אלים. כבר יצא לו לראות מוות אלים מהרעלה. היו שם הקאות, שיעול דמוי שחפת כולל נתזי דם, הזלת ריר ועור ההופך מאדום לכחול לירוק. הוא שמח שהרעל שבחרו בשבילו לא היה כזה. הוא שמח שכשהיא תחזור היא לא תצטרך להתמודד עם שלוליות דם ופרצוף מעוות. הוא קיווה שיצליח לשמור על הבעה נעימה, מקווה לא להרוס לה את הערב. לראשונה ניסה לחשוב על רגשות של אדם אחר. הוא ניסה לחשב כמה זמן עוד יש לו. האם יספיק לראות אותה נכנסת הביתה? האם יריח את ריחות הבישול? האם היא תגיע בזמן הרגיל או שתאחר דווקא היום?

הידיים שלו היו חלשות והוא הניח אותן על ידיות הכורסא ואז על הברכיים, וחזרה על ידיות הכורסא. משם כבר לא יכל להוריד אותן. הוא הקיף את החדר במבט מטושטש. ניסה להיזכר במשהו אחרון שלא אמר או כתב. הוא חשב שוב על הילדים. להם כתב. אישתו. היא יודעת כל מה שיש לדעת. העורכת שלו. למי אכפת. הספר האחרון. הספר האחרון שכב על השולחן, יחד עם ניירת שוטפת של בית והמכתב המקופל לילדים. הוא מצמץ וניסה להתמקד במבטו על הספר. אולי המוות שלו יהפוך אותו לסופר מוערך באמת. הוא לא הצליח לזהות את הספר נטול הכריכה בערימת הניירות. ככל שמצמץ יותר כך האוויר הפך לדחוס ואפור יותר. מצמוץ. אפור. מצמוץ. אפור כהה יותר. מצמוץ. הוא שמע מפתח מסתובב בדלת. מחשבה מבעיתה עברה בראשו, אולי הוא שכח את המפתח שלו במנעול והיא לא תוכל להיכנס. מצמוץ. שחור.