לפני

כאב חד ומחשמל תזז בין שורש כף היד למרפק, וחזרה. התעוררתי כשאני שוב דופקת את היד על הקיר שמאחוריי. החלומות המשוגעים האלו. ניסיתי לחזור לישון, וכמעט הצלחתי, כשהטלפון צלצל. דוד שלי היה על הקו. הרוסית שלו הייתה מלכתחילה ציורית, שפה מבולגנת שהורכבה לאורך השנים טלאי על טלאי ממילים. דוד גרישה הביא את הבלגן המובנה של הרוסית לדרגת אמנות של ממש. לא דיברתי איתו מעל לעשור.

"אביך שחור-הזקן, חורך העטים, הלועג לכולם לעיתים... הוא בבית חולים."

מה לעזאזל?

"הזדרזי כמו חזרזיר זב חותם רעב. אוצי, רוצי, ודלגי על הכנפיים המהירות ביותר שתוכלי לאתר, והגיעי בלי לאחר. השתהות היא לא שהות."

הקו שלו הפך לצווחני וגבוה, והוא סיים בצווחה קטנה של זמרת מהניינטיז. ניתוק השיחה הדהד ביד הכואבת שלי. הצלחתי להשיג טיסה לאודסה כבר למחרת. הטיסה הייתה קצרה וקופצנית, וכאב היד לא עזב אותי מאז השיחה עם גרישה.

אף אחד לא אסף אותי משדה התעופה המסריח, ולמזלי לא נאלצתי להמתין בחדר הכבודה. אפילו מסוע לא היה שם; המזוודות פשוט נזרקו מרכב כלשהו לתוך חדר בטון קטן. תפסתי מונית לבית החולים. הנהג התאכזב לגלות שאני לא תיירת שקל לרמות. נולדתי וגדלתי כאן, אני יודעת כמה דברים אמורים לעלות.

הגעתי מאוחר מדי. בדיוק הוציאו אותו עם הרגליים קדימה. הדוד הענק שלי עמד בדלת.

"לא אצת ולא רצת. איחרת את מועד ההסתלקות השמימית של שחור-הזקן."

הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו מהפעם האחרונה שהתראינו ב-1991. איך הוא לא השתנה במשך 12 שנים?

השיער של גרישה התחיל לנשור בפתאומיות. נגעתי בשורש כף היד, והכאב פילח שוב את כל צד שמאל שלי. דפקתי את היד על הקיר מאחוריי והתעוררתי. עוד חלום משוגע.

התקשרתי לאמא שלי. היא תדע אם "שחור-הזקן, חורך העטים" מת. הוא חי. היא דיברה איתו החודש. אם ימות, מישהו כבר יעדכן אותנו. אני שוקלת לטוס לשם בכל זאת, לבדוק במו עיניי.

הטלפון צלצל שוב. זו הייתה אשתו של אבא שלי. נלחצתי שהיא השיחה הראשונה אחרי שאמא הרגיעה אותי. אני השיחה שלה מהמעצר; מאשימים אותה במותו, והיא חייבת לדעת שאני מבינה שהיא רק מצאה אותו ככה. הוא ישב בכורסה, נראה רגוע, כמעט מחייך. היא הכינה לו אוכל וקראה לו... השיחה נותקה.

הצלחתי להשיג טיסה לאודסה כבר למחרת. הטיסה הייתה קצרה וקופצנית, וכאב היד לא עזב אותי מאז השיחה איתה. הפעם לא מיהרתי; מועד ההלוויה לא נקבע בגלל החקירה. אני שוקלת חקירה משלי. זה נראה מוזר מדי. בכל זאת, אבא שלי היה סופר כמעט-מוערך, כמעט-מפורסם, וכמעט כתב על דברים חשובים.

תפסתי מונית לבית של דוד גרישה. נהג המונית היה עצבני. זו הייתה נסיעה ארוכה משדה התעופה, והוא הבין שהוא הולך לקבל פחות מהרגיל. אני לא תיירת כאן, אבל המונית הזו הייתה מוזרה, שונה ממה שזכרתי בילדותי.

גרישה פתח את הדלת, עטוף בחלוק הפלנל הוורוד של אמא שלו—סבתא שלי. הוא נראה נמוך ממה שזכרתי.

"לא אצת ולא רצת, לא קיפצת ולא חשת או הזדרזת. איחרת את מועד ההסתלקות השמימית של שחור-הזקן הישן ונם מעכשיו ועד עולם."

דחפתי אותו הצידה וניסיתי לאתר את סבא וסבתא. הם עדיין היו בחיים. הבטיחו לי שמישהו יעדכן אותי אם מי מהם ימות. דירת שני החדרים נראתה לי גדולה יותר, עמוסה בציורים סוריאליסטיים של גרישה. לא הייתי שם מאז גיל 10. גרישה הלך אחרי, מצחקק ומלקק ארטיק מלון ירקרק.

"לא אצת ולא רצת. פיגרת להגיע לפגר שחור-הזקן."

באודסה אין ארטיקים בטעם מלון, חשבתי. דחפתי אותו עם יד שמאל, וכאב חזק העיר אותי. שוב דפקתי את היד על הקיר מאחוריי. החלומות המשוגעים האלו.

הצלחתי להשיג טיסה לאודסה, ותוך חמישה ימים הייתי שם. ישנתי כמעט כל הטיסה. אבא שלי היה חי. למשך חצי שנה, עוד היה חי.

#זכרונות_משפחה #חלומות_משוגעים #מסע_לאודסה #כאב_וזיכרון #משפחה_מתפרקת #רוסיה #סיפורי_עבר #געגועים #דוד_גרישה #שחור_הזקן #אובדן_והתמודדות #משברים_משפחתיים #חלום_ומציאות #כאב_הפרידה #מורשת_משפחתית